פרידה משחקן הנשמה

פרידה משחקן הנשמה

רמי משה שנפטר לאחרונה ממחלת הסרטן, היה אהוב ומוערך על ידי חבריו לעבודה מאלקטרה ועל חברי מועדון הזהב שהקים במו ידיו

אבי אובליגנהרץ
“המתקינים מאוד אהבו אותו ואמרו כל הזמן שהם במועדון בזכותו. הוא ידע איך להתייחס אליהם בגובה העיניים, לתת להם את מלוא תשומת הלב, לבוא לקראתם ולהיות קשוב ונגיש לצרכיהם”, מספרת יפה משה על בעלה רמי (רם) משה, מייסד ומנהל מועדון הזהב של אלקטרה שהלך לפני שבועות אחדים ובטרם עת לעולמו לאחר כשש שנים של מאבק הרואי במחלת הסרטן.
משה מתוודה כי התפעלה שוב ושוב מהיחס החם שהעניק בעלה ללקוחות אותם אגב ליווה מדי פעם בנסיעות של המועדון לחו”ל, ומכך שזכר הכול בעל פה ולא היה צריך כלל לרשום את הבקשות וההזמנות שהופנו אליו. גם הממונים על משה מאוד העריכו אותו ויפה לא מופתעת כי “יש לו המון גרופיז, מעריצים בחברה ומחוץ לה. הוא היה מאוד אהוד וסמכו על המילה שלו”.
משה שבשמיני למאי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-52, נולד ברמלה ואחרי שסיים את שירותו הצבאי בחיל ההנדסה, עבד במשך כ-15 שנה ב”פוטו קולומביה”- צלמים וסטודיו לצילום בתל אביב. 
בגיל 32 הוא נישא לאם בנותיו אור בת ה-17 וטל בת השנה וחודשיים, וכשלוש שנים לאחר מכן הצטרף הצעיר הנמרץ לשורות מחלקת השיווק ומכירות של אלקטרה מוצרי צריכה וחיש מהר התבלט בזכות מסירותו הרבה.
כשנפלה ההחלטה לייסד את  “מועדון הזהב” שעל שורותיו נמנים מתקינים שעומדים במבחנים מחמירים של חברת המיזוג המובילה, הוטלה המשימה על כתפיו הרחבות של משה. למרות שאינו בא מעולם המיזוג, החיבור בין משה לחברי המועדון היה מיידי ונוצרה ביניהם שפה והערכה משותפת.
המחלה התגלתה אחרי שהמשפחה חזרה מטיול בארה”ב בשנת 2008, אבל כבר במהלך הטיול התלונן משה שלא כהרגלו על כאבי גב. הכאבים התגברו לאחר שהחליק במפלי הניאגרה ועם שובו ארצה הלך לרופא שהפנה אותו בדחיפות לאסף הרופא. בבית החולים התבשר משה כי לקה בליו- מיו-סרקומה, סוג של סרטן התוקף את העצם ואת השריר,  ועליו לעבור סדרה של טיפולים כולל ביופסיה.
למרות המחיר הכבד שהמחלה גבתה ממנו והטיפולים הקשים שעבר, סירב משה לתת לעצמו הנחות והעדיף להשקיע את עצמו בעבודה. משה לא הפסיק מעולם לעבוד ולמרות ההתדרדרות במצבו, הוא  עבד עד יום רביעי בערב, כשלושה ימים לפני פטירתו. “זאת הייתה זכות גדולה להכיר אדם כמו רמי ולעבוד לצדו”, מדגיש עידו אהרון, מחליפו של משה ואחד האנשים היותר קרובים לו באלקטרה.
אהרון שעבד לצדו של משה כ-15 שנה, מתוודה ששאב השראה רבה מחברו המנוח.  “הוא היה שחקן נשמה ולוחם אמיץ לא רק בחמש השנים מאז חלה אלא בכלל. הוא היה אדם אחראי בצורה בלתי רגילה, מסור, אמין וכל מי שהכיר אותו כיבד אותו כי הוא הצליח לטפח את הקשר בין החברה לשוק המקצועי כלומר המתקינים לכדי אומנות. הוא עשה את עבודתו בדבקות ומסירות, והיה נותן לכל מי שהתקשר להרגיש כאילו הוא כל עולמו. לא משנה כמה עסוק וטרוד הוא היה, הוא תמיד ידע לתת לכל אחד את מלוא היחס ותשומת הלב הראוי לו. הוא התייחס לקטן כגדול ובנה סביבו קבוצה גדולה של אנשים שהעריצו אותו. לא בכדי אנשים  היו מוכנים ללכת עבורו באש ובמים”.
הדרך שבה משה נלחם עד כמעט יומו האחרון על כל לקוח, הייתה לדברי אהרון זהה במדויק לדרך שבה הוא בחר להתמודד עם המחלה שלו: לא לוותר ובשום פנים לא להרים את הידיים. “הוא לא ויתר עד הרגע האחרון והתעקש לעבוד עד מאוחר כל יום גם כשהמחלה כבר כרסמה בו. ביום האחרון שלו בעבודה הייתי צריך להתחנן אליו שנצא בשבע וחצי הביתה וכמה שעות לאחר מכן עוד דיברנו בטלפון על העבודה. ממש היה חשוב לו עד הרגע האחרון לוודא שהכול בסדר והכול דופק”.
בשש בבוקר בשבת ה-6 לאפריל, כחודש לפני יום הולדתו ה-52 עצם רמי משה את עיניו לנצח במיטתו בבית שבמודיעין. מאבקו האצילי וההרואי במחלה הארורה עורר את תשומת לבם לא רק של יקיריו ומכיריו אלא גם של רופאיו. פרופ’ עופר מרימסקי, סגן מנהל המערך האונקולוגי במרכז הרפואי סוראסקי והרופא שטיפל במשה, כתב לבני המשפחה מכתב תנחומים: “מחלתו הייתה קשה ביותר אך הוא נלחם בה בגבורה עד יומו האחרון. למרות המחלה וכל הקשיים האמיתיים, הוא היה תמיד נעים הליכות. הייתה זו זכות גדולה לטפל בו”.
“הוא מאוד אהב טבע, היסטוריה ונוסטלגיה. הוא היה צופה כל הזמן לערוצי נשיונל ג’יאוגרפיק והשתגע על איטליה. הוא מאוד אהב את הסרט סינמה פארדיסו ואת שלמה ארצי. הוא היה איש נוסטלגי שחי את העבר, רגל פה ורגל בעבר”, מציינת יפה. “הוא יחסר לי ולבנות המון. הוא אדם עם המון כריזמה, עם נוכחות ומאוד סמכתי עליו. הוא התעסק עם כל העניינים הכלכליים והבירוקרטיים, והיה מאוד ממולח במשא ומתן. אי אפשר היה לעבוד עליו והוא תמיד אמר לי ‘את צריכה להיות החלטית’. כשבחרתי את המצבה הרגשתי לראשונה את המשמעות של דבריו: אין מי שיחליט יותר. כל האחריות נופלת עלי וקשה לי לראות את החיים בלעדיו, אבל אני חייבת כי אין לי יותר את רמי לצדי”. 
 










פי.סי.חץ