המרוץ להישגיות

המרוץ להישגיות

בתרבות בה אנחנו חיים מבלים בני אדם תקופת חיים ארוכה סביב השאלה: "מה צריך לקרות בכדי שתווצר השגיות והצלחה בחיי האישיים, המשפחתיים והמקצועיים?"

אלון גל
חלק מן האנשים מוצאים את הדרך ושמחים בחלקם, חלק  מוצאים דרך ואינם יודעים  שמצאו, חלק נוסף מוצאים דרך ואינם שמחים בחלקם ("זה אף  פעם לא מספיק") , וחלק אינם  מוצאים דרך וכמובן שאינם שמחים ומאושרים. פרט לקבוצה הראשונה, שלעניות דעתי הינה קטנה ומצוצמת, יתר הקבוצות  מבלים את חייהם  הבוגרים בתחושת תסכול, ביזבוז, בינוניות ומיצוי עצמי נמוך. מה צריך לעשות בכדי ליצור השגיות, איכות חיים והגשמה? 
 
מהי השגיות אם כך? 
רוב בני האדם מתייחסים להישגיות דרך המימדים הגשמיים, מימדים הקשורים ברובם  לכסף. בעולם העסקים ארגונים ועסקים מדברים על: יותר מכירות, יותר מוצרים, יותר יעילות וכדומה. בסביבה המשפחתית הישגיות נמדדת דרך נושאים כמו משכורת גבוהה יותר, בית גדול יותר (וחשוב שיהיה בשכונה נחשבת), רכב משוכלל וחדיש יותר. באקדמיה, השגיות נמדדת דרך ציונים, יותר תארים, יותר פרסומים, ולא פחות חשוב, יותר תקציבי מחקר. 
ואכן, היבט חשוב של הצלחה מופיע בתחום הפיזי-כמותי, מדיד. 
אולם, קיים צד נוסף להשגיות, חשוב לא פחות, והוא ההשגיות הערכית. כלומר: חברות, איכפתיות, שירות, שליחות, הנאה וכדומה. 
שניהם קשורים, שניהם חשובים והם בלתי ניתנים להפרדה.
נשאלת השאלה מי מוביל, הישגיות כמותית או ערכית? 
מרביתנו בתרבות המערבית חושבים ופועלים דרך התפיסה שהצד הגשמי הוא המוביל. אנשים חיים בתפיסה של "אם יהיה לי כסף אני אהיה מאושר", ארגונים מניעים את עובדיהם דרך תגמול כספי ומזניחים את ההיבטים הערכיים. מנהלים מודדים ו"דורסים" תוצאות פיזיות ומזניחים את ההשקעה ביצירת אווירה תומכת מפרגנת ומוקירה.
בפועל, ההיבט  הערכי הוא המוביל. אם ניקח לדוגמא אדם המגיע לסביבת עבודה והחוויה הערכית שלו היא מתח, לחץ, חשש שכל טעות קטנה תגרום לתגובה תוקפנית ממנהליו, באופן די טבעי אותו אדם יתעסק ב"רק לא לחטוף", בחישובי סיכונים איך לא לטעות. יוזמתו תפחת ומכאן תוצאותיו יצנחו. לעומת זאת, אותו אדם, עם אותן יכולות, בסביבה אחרת שבה הוא חווה תמיכה, אנושיות, איתגור והוקרה, מן הסתם יוזמתו תעלה, מעורבותו תגדל ומכאן גם תוצאותיו הפיזיות-גשמיות ישתפרו משמעותית. כלומר ניתן  לראות כי לאורך ציר הזמן, הצד הערכי הוא המוביל וכאשר נוצרת השגיות ערכית הסיכוי ליצור הישגיות גשמית עולה משמעותית.  
 
פיתוח השגיות אישית 
מה, אם כך, עלינו לעשות בכדי לפתח את יכולתנו ליצור השגיות בחיינו?
להלן מספר עקרונות מובילים ליצירת השגיות:
העקרון הראשון - אהיה במגרש המשחקים! 
השלב הראשון בכדי ליצור הצלחה הינו להיות מעורב, פעיל במגרש שבו בחרנו לשחק וליצור השגיות. חלק מהאנשים, בכדי להמנע מתוצאות בלתי רצויות, מחווית הכשלון, בוחרים להישאר מחוץ למשחק. הם יושבים בצד, מבקרים, שופטים ומעלים טענות. כלפי מי? כלפי הסביבה: הארגון, המנהלים, הלקוחות, הכפיפים, המצב במשק, ויוצרים לעצמם סדרה של תרוצים מנומקים היטב, למה אי אפשר, למה לא כדאי ולפיכך למה לא לעשות ולמה לא להשתתף במשחק. העיקר להשאר צודקים, יודעים ובעיקר להשאר באזורים המוכרים והבטוחים לכאורה. לכאורה, מכיון שבעודם יושבים על הגדר ומתרצים תרוצים, השפעתם נמוכה וסיכויהם ליצור השגיות ופריצת דרך משמעותית שואפים לאפס. מן הסתם, באזור זה קיימת רק חוויה של תקיעות, תסכול, עצבות ומיצוי עצמי נמוך. להיות במגרש, שותף  למשחק, פרושו להיות עסוק בעשייה, להשפיע ככל שרק ניתן, לקחת סיכון, להעיז. נכון, לעיתים בתוך המשחק יופיעו תוצואות בלתי רצויות, יווצרו אכזבות, אולם, רק בתוך המגרש יש סיכוי ליצור אליפות, הצלחה והישגיות.
העקרון השני - אעמוד במילתי באמצעות מעשים!  
העקרון השני מחבר בין הרצונות, השאיפות והחלומות, לבין המחויבות לעשייה, שבהיעדרה אין לחלומותי משמעות. כאשר החיבור נעשה במלואו, ומה שאני אומר או חושב אני אכן מבטא בפעולות שאני עושה, בצורה סיסטמתית ועקבית, נוצרת שלמות אישית. 
לכולנו רצונות, שאיפות וחלומות משחר ילדותנו, אבל בניגוד לילדים, ש"אין להם חשבון" ומה שהם אומרים הם גם מתכוונים וגם עושים, ככל שחולפות השנים מופיע מימד של פחד ומתחילים להתעסק ב"רק לא להכשל", בחישוב הסיכונים של רק לא לחטוף את  כווית הכשלון. 
בני האדם מעדיפים לא לבטא את חלומותיהם, להקטין את שאיפותיהם, ולא לנסות להוציא לפועל את רצונותיהם. אנו למדים להגיד ולא להתכוון, להתכוון ולא לעשות ולבסוף גם לא להגיד, כדי שלא נהיה מחויבים. אנחנו אומרים לעצמנו "מחר דיאטה" ובעודנו אומרים זאת אנחנו לא באמת מתכוונים. לעיתים אנו מתכוונים אבל מגיע מחר ואנחנו לא מגבים את הצהרתנו במעשים ודוחים עד הפעם הבאה וחוזר חלילה. בעודנו עושים זאת אנו חווים ויתור, תסכול ובינוניות. אחרי מספר פעמים אנחנו מפסיקים להאמין לעצמנו  ואז מעדיפים שלא לומר כדי לא להתחייב. בפנים עמוק ממשיכים לחלום אבל כבר לא מעיזים ליצור מחויבות ומונעים מעצמנו אפשרות של הגשמה.  
האם כאשר אנו מבטאים את מילתנו במעשים, התוצאות יהיו כמו שחלמנו? לוא דווקא!  
אולם, אם לא יצרנו עשייה, אין סיכוי שרצונותינו יתגשמו. בעצם העשייה פתחנו אפשרות  להגשמת רצונותינו, נתנו לעצמנו הזדמנות ליצור השגיות כמו שחלמנו. אז אנו עסוקים בחתירה מתמדדת להשגיות ומכאן השלמות. השלמות עם עצמי על המחויבות שלי לעצמי, לחלומותי ושאיפותי.
 
 
המשך מאמר בגיליון הבא.
 
 










פי.סי.חץ