הטיפול בפסולת בארץ הרחק מאחורי המדינות המפותחות

הטיפול בפסולת בארץ הרחק מאחורי המדינות המפותחות

גידולה של כמות הפסולת ואי הטיפול בה גורמות לבעיות כלכליות וסביבתיות רבות

הטיפול בפסולת הוא אחד התחומים שבהם ישראל נמצאת הרחק מאחור בהשוואה בינלאומית. כך עולה מקטע העוסק בטיפול בפסולת והיטל ההטמנה בישראל, כחלק מדוח מקיף של בנק ישראל.
על-פי הדוח, כ-87 אחוזים מהפסולת המוניציפאלית בישראל נשלחת להטמנה - פתרון נחות מבחינה סביבתית ואף מבחינה כלכלית. זאת, לעומת כ-40 אחוזים בממוצע באיחוד האירופי, ואחוזים בודדים בלבד במדינות כבלגיה, דנמרק, הולנד ושוודיה.

בדוח מצוין כי מגידולה של כמות הפסולת ומאי-הטיפול בה נובעות בעיות כלכליות וסביבתיות רבות - הקצאת קרקע למטמנות, עלויות שינוע וזיהום האוויר, זיהום קרקע ומקורות מים, פליטת גזי חממה ובזבוז משאבים. מנגד לזה, המחיר השולי של ייצור פסולת למשקי הבית הוא אפסי, ולכן אין להם תמריץ מיידי להפחית את כמות הפסולת או למחזר אותה. מעבר לכך, המדיניות המקובלת בישראל כיום מביאה דווקא לעלות גבוהה של המיחזור, במונחי זמן ומאמץ.

בשנת 2007 נכנס לתוקף היטל הטמנה, שמטרתו היא צמצום כמות הפסולת המוטמנת. ההיטל משולם על-ידי הרשויות המקומיות עבור הטמנת פסולת עירונית, ועתיד להגיע ל-50 ש"ח לטון, שהם כ-12 אחוזים מהעלות הממוצעת של פינוי פסולת ופחות מאחוז מסך הוצאותיהן של הרשויות המקומיות. היטל ההטמנה נמצא בשימוש נרחב במדינות המפותחות. גובהו הממוצע באירופה עומד על כ-40 אירו לטון (נכון ל-2004), שהם כ-50 אחוזים מהעלות הכוללת של הטיפול בפסולת.

ממחקרים על השפעת ההיטל עולה כי השפעתו תלויה בהכללתו במדיניות כוללת לצמצום הפסולת המוטמנת, וכי השפעה זו יכולה להיות משמעותית רק אם ההיטל גבוה מאוד. כיום מקודמים בישראל שני צעדים מרכזיים לתמיכה בפתרון המיחזור: הפניית כספי ההיטל לסבסוד הקמת תשתית שתאפשר הפרדת פסולת במקור (כלומר בבית התושבים) - אשר לדברי בנק ישראל רק היא יכולה להביא לצמצום משמעותי של הטמנת פסולת. בנוסף, מקודם עיקרון אחריות היצרן - עיקרון ההופך את היצרנים והיבואנים לאחראים לכמות הפסולת שהם מכניסים לשוק, וכן למיחזור אחוז מסוים ממנה. עיקרון זה יושם לגבי פסולת צמיגים ובקבוקי משקה, ויישומו צפוי גם לגבי אריזות.










פי.סי.חץ